שעשוע ואח' נ' אל-עם חב' לבניה והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.

החלטה זו למעשה מתייחסת לתביעה שהוגשה כתביעה שכנגד, אך נותרה לבירור לבדה לאחר שהתביעה העיקרית נדחתה.

הורתו של תיק זה בתביעה אותה הגישו הנתבעים 1 – 3 ביום 5.8.10 ובמסגרתה עתרו לשורת סעדים הצהרתיים וכספיים, כולם בקשר עם טענות לבעלות משותפת עם התובעת (הנתבעת בתביעה העיקרית) בנכסים אזור "שוק הכרמל" בתל אביב.

התובעת הגישה כתב הגנה ובד בבד גם תביעה שכנגד כנגד הנתבעים המנויים בכותרת החלטה זו. להלן תמצית העובדות כפי שהן נטענות בכתב התביעה שכנגד:

התובעת הינה חברה פרטית ובעלת 2/3 מהזכויות בנכסים הידועים כחלקות 55 ו- 57 בגוש 7466 (להלן: "הנכסים"). הנתבעים 1 – 3 הינם יורשיו של יעקב שעשוע ז"ל (להלן: "המנוח") ומכוח ירושתם גם בעלים של 1/3 הזכויות בחלקה 57 בגוש 7466; והנתבעת 4 הינה בעלת 1/3 הזכויות בחלקה 55 בגוש 7466.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת הייתה נתונה הבעלות המשותפת בנכסים לתובעת, למנוח ולמר אליהו חזן. בעלי הזכויות הסכימו לשתף פעולה בקידום הליכי תכנון שתכליתם השבחת הנכסים וביום 17.3.1993 נכרת הסכם שיתוף (להלן: "הסכם השיתוף") המסדיר את שיתוף הפעולה בין בעלי הזכויות בנכסים.

התובעת קיימה את חלקה בהסכם השיתוף והוציאה הוצאות לקידום תכנון הנכסים, ברם המנוח ומר חזן (אשר במהלך השנים היו כלואים בבית הסוהר תקופות ממושכות) הפרו את התחייבותם ונמנעו מלשלם את חלקם בהוצאות אלו ואף לא את ההוצאות השוטפות בגין הנכסים, כגון מסי ארנונה.

לפיכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום חלקם בהוצאות שהוציאה כדלהלן: 2/3 מתשלומי ארנונה כללית על הנכסים עד לשנת 1999 בסך 120,154 ₪; מחצית ממס הרכוש ששילמה התובעת ביום 22.7.97 בסך של 56,401 ₪; 2/3 מהתשלומים ששילמה התובעת לאדריכל בשנת 1998 בסך של 102,946 ₪; 1/3 מהסכום ששילמה התובעת למודד ב- 1996 עבור הכנת מפה טופוגראפית וסכום נוסף ששילמה עבור מדידות בשנת 2001 ומגיעים לסך של 7,300 ₪; חלקם בתשלום לשמאית אשר בוצע בשיק משנת 2009 ובסך של 2,598 ₪; חלקם בהוצאות לאחזקת הגלריה בחלקה 57 ואשר הוצאו במהלך 2008 – 2009 בסך של 61,465 ש"ח. לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה שכנגד על סך של 300,000 ש"ח.

בכתב ההגנה מפני התביעה שכנגד נטען על ידי הנתבעים, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף בטענת התיישנות (סעיף 2 בכתב ההגנה). החלטה זו מתייחסת לטענה זו.

ראוי לציין כי לאחר שהוגשו כתבי הטענות בגין התביעה שכנגד, ניתנה ביום 22.11.12 החלטה המחייבת את הנתבעים להפקיד סך של 30,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאות התובעת אם תידחה תביעתם. הנתבעים לא קיימו החלטה זו ובהחלטה נוספת מיום 5.2.13 נדחתה התביעה וכך גם נדחתה בהחלטה מיום 20.2.13 בקשה לביטול החלטה זו. כפועל יוצא מכל זאת, נותרה להכרעה בתיק זה אך ורק התביעה אותה הגישה התובעת, תביעה אשר הורתה תביעה שכנגד אך המשכה למעשה כתביעה עצמאית המתבררת לבדה.

בתגובה לטענת ההתיישנות אשר העלו הנתבעים כאמור, טוענת התובעת כי כיוון שהתביעה העיקרית שהגישו הנתבעים עצמם נסבה על יחסי השותפות בין הצדדים בגין הנכסים, וכיוון שבתביעה העיקרית עתרו הנתבעים לתשלום חלקם בהכנסות מהנכסים – הרי שהם מנועים מלכפור בטענת ההתיישנות בזכותה של התובעת להיפרע מהם על חובם בהוצאות שהוציאה על אותם נכסים, הוצאות שזכותה גם לקזז מכל חוב לנתבעים.

מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומה על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית. עם זאת, כאשר כך נעשה, כאשר מתבררת טענת ההתיישנות כטענה מקדמית, הנחת היסוד בבירור הטענה היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. מצב בו בירור טענת ההתיישנות מחייב בירור עובדתי, עיתים אין מקום לבירור הטענה כטענה מקדמית (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' [פורסם בנבו] 19.9.2010, פסקאות 26 – 27 בפסק הדין).

בבירור בקשה זו ההנחה הינה שכל הטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה – נכונות הן.

בהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות של תביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 בחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התביעה, לעניין חוק ההתיישנות, מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מהנתבע.

לפי הנטען בכתב התביעה, הבסיס לעתירה לחיוב הנתבעים בתשלום חלקם בהוצאות שהוצאו בגין הנכסים, הוא הסכם השיתוף מיום 17.3.93 והוצאות שהוצאו בגינו; וכן תשלומי מסים עירוניים שחלים על כלל בעלי הנכסים ושולמו עד 1997.

התביעה שכנגד הוגשה ביום 1.11.10 כך שעל פניו איפוא, עילת התביעה ביחס לחלק הארי של עילות התביעה התיישנה. כך ביחס לטענה לתשלומי ארנונה כללית על הנכסים עד לשנת 1999, כך ביחס לטענת תשלום מס הרכוש מיום 22.7.97, כך ביחס לתשלומים לאדריכל בשנת 1998, וכך ביחס לתשלומים למודד ב- 1996 וב- 2001.

לטענת התובעת, אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות כאשר טענותיה נטענו כתביעה שכנגד וכטענת קיזוז במסגרת תביעת הנתבעים.

סעיף 4 בחוק ההתיישנות קובע כך:

בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות.